"כל האור מזמן הלך לו,
אל תלכי פתאום גם את."

בואי אמא / לאה נאור

הילדה הקטנה שלי בת 4. היא יושבת על כסא היומולדת שלה עם חצאית נצנצים וכתר על הראש. מסביב בלונים וילדות קטנות ובמבה ומוסיקה. היא חיוורת ומשתעלת אבל שמחה להיות כבר גדולה. הנרות מנצנצים על העוגה והיא עוצמת עיניים ברצינות ומבקשת משאלה. מה היא מבקשת?
אחרי שנגמרת המסיבה וכל הילדות הולכות ונאספו העטיפות של המתנות והנצנצים ושאריות העוגה והבמבה, היא נרדמת מותשת. קטנה כל כך.

החום הארור הזה ליווה אותנו כל השבוע, עם כאב גרון ובכי שלא נגמר והמון טישו. אני מותשת, אני מתה לישון.
למחרת אנחנו הולכות לגן. היא לא רוצה להיפרד. דמעות גדולות מתגלגלות על לחיים חיוורות ואני מנסה את כל הטקטיקות שלימדו אותנו הורים אחרים. הגננת יוצאת לקחת אותה ביד אבל אני עוצרת בעדה. רגע, אני אומרת, תכף ניכנס. יהלי בוכה נורא ואני לוקחת אותה מחוץ לגן ומחוץ לשער חזרה הביתה להירגע.

אני יודעת, זה לא מקובל, זה לא טוב. שמעתי הכל. אני חוטפת ריקושטים מהגננת ומהבית – היא תהיה מפונקת, היא משתמשת בבכי לסובב אותך. אנחנו חוזרות אחרי חצי שעה לגן ואני מוסרת את יהלי ומסובבת את הגב. את הבכי שומעים בכל הרחוב. כל היום אני לא שקטה. כשמגיעה שעת האיסוף אני לוקחת ילדה עייפה הביתה. שמעתי ששיחקה והבכי עבר וכל זה. אבל החיוורון הזה והעייפות לא משכנעים אותי שעשיתי את המעשה הנכון. אני כועסת על עצמי נורא. בא לי לבכות. בא לי לישון מצער.

אנחנו כל הזמן רוצים שהילדים שלנו יעברו תהליכים מהר. יסתגלו מהר. יעברו מהר ממצב אחד לשני.
נו, נגמר החום, קדימה לגן. הנה עוד אקמולי אחד והכל בסדר. אנחנו מתים לחיים שלנו בחזרה. לשגרה זורמת, מתקתקת. עד שאנחנו חולים בעצמנו ונזכרים שהמחלה היא סימן לעצור. שזה שנגמר החום לא אומר שהגוף התאושש, ושאם לא נותנים לגוף ולנפש מנוחה שלמה זה יגרר לעוד שבוע.

אני רואה את יהלי חיוורת ואני כועסת על עצמי. מסביב כל הקולות הצודקים, אומרים, היא כבר בת 4, היא צריכה להפסיק להתנהג כמו תינוקת, היא צריכה להרדם לבד, להפרד בקלות בגן, להתנהג בהתאם לגילה.

במיטה בלילה אנחנו מנסות בלי הצלחה לעבוד על להרדם לבד. אני שרה לה שיר ועוד שיר וקמה ללכת. היא מחזיקה לי את היד. אל תלכי, היא אומרת לי, תשארי איתי עוד קצת.
אני יודעת את כל התשובות הנכונות, אבל אני נשארת. ואז אני נזכרת בחושך בכל הגמילות.
בגמילה מהנקה, בגמילה מחיתולים, בימים הראשונים בגן. שום דבר לא לקח יום אחד.
אנחנו רוצים שזה יהיה תהליך קל ומהיר אבל הוא לא תמיד ככה. לפעמים זה שבועות, לפעמים חודשים.

אני שוכבת בחושך ואני יודעת שתמיד צדקתי. כשנתתי מקום לאינסטינקט העמום הזה של אמהות, כשנתתי מקום לתהליכים, כשנתתי אוויר לילדה שלי לגדול בקצב שלה. עוצמת הרכות קוראים לזה. ועד עכשיו זה עבד יותר טוב מכל תהליך מהיר וחותך שהוצע לנו.
אז אני נשארת לידה. שומרת את שנתה. אפשר להתחיל לגדול גם מחר.
אני אהיה העוגן שלך, אני אומרת לה.
ולעצמי.

---

סוכריות לכאב גרון עם דבש ושמן אורגנו (כ-10 סוכריות)
סוכריות מצוינות לכאב גרון שמקלות מיד על שיעול טורדני וגרון אדום ומגרד.

1/2 כוס דבש
1/2 כוס סוכר דמררה
1 כף מיץ קלמנטינה או תפוז
10 טיפות שמן אורגנו*

מכינים מקלות לסוכריות משיפוד עץ חתוך. מסדרים מעל נייר אפיה. בסיר מעל אש קטנה מבשלים מיץ, סוכר ודבש עד לקבלת בועות גדולות.
בוחשים מידי פעם. מטפטפים טיפה על שיש קר או בכוס מי קרח. כשהיא נושרת ומיד מתקשה זה הזמן להוריד את הסיר מהאש. מטפטפים פנימה את שמן האורגנו, בוחשים ויוצקים מעל המקלות שלוליות של סירופ.
כשהסוכריות מצטננות לחלוטין הן תפרדנה בקלות מנייר העטיפה. מומלץ לעטוף כל אחת בצלופן או בנייר אפייה גזור ולשמור בקופסה במקרר.

---

* שמן האורגנו קוטל קשת רחבה של חיידקים, של וירוסים ושל פטריות ויש המשתמשים בו כאנטיביוטיקה טבעית במצבים רבים של דלקות גרון, שפעת, אסתמה, זיהומים במערכת העיכול, קנדידה ואף להרגעת כאב שיניים. זהו שמן בעל עוצמה וטעמו טעם אורגנו מובהק. הוא חריף ולכן קשה לתת אותו לילדים קטנים. בצורת סוכריות דבש הוא יעיל ביותר ועוזר מאוד מאוד. במתכון השתמשתי באורגנול של ג'מוקה והוא מצויין.