Latest Posts

Go Greta

לפני חודש שלחתי את הילדה שלי לכתה א'. בחודש הזה היא למדה יחד עם לימודי אותיות וחשבון גם להטוטנות, גידול הידרופוני, מדעים, תכנות לאייפד, תיאטרון ומוסיקה ועוד מלא דברים מגניבים. היא חוזרת הביתה בקפיצות, רואים שממש נפתח לה הראש.
אני רוצה בשבילה שתלמד כמה שיותר לרוחב. שהידע שלה לא יסתכם בציונים מיושנים. שהיא תלמד על העולם, Read More

להשתנות

להשתנות

כשאני חושבת על רגעים של שינוי משמעותי בחיים, אני תמיד חושבת עליו דרך אוכל. אם יכולתי הייתי עושה את כל הפגישות המשמעותיות שלי, אלה שגרמו לשינוי כלשהו בחיים שלי, במטבח.

עבודה, קשרים מפעם, אנשים חדשים, חתימה על חוזים, ריבים, סיפורים והתחלות. אני אוהבת להקשיב דרך הידיים ולהאכיל תוך כדי. אני אוהבת לקצוץ ולתבל וללוש ומידי פעם לשלוח כף מלאה במשהו טעים וריחני ישר לפה של מי שאיתי, או צלחת קטנה עם חמוצים שהכנתי או עוגיות שיצאו הרגע מהתנור או גבינה נהדרת שקניתי בשוק. זה עובד כל כך טוב שגם פגישות טעונות שהיו אמורות להיות אסון טוטלי או כבדות, מתפרקות מהמתח והאדם שמולי מקבל פתאום קצת סומק של ילד וסקרנות של מישהו שרוצה לטעום. וכל מה שהיה כבד או טעון מתפוגג. זה כיף, זה משחרר. זה מחבר אותנו על אותו ערוץ. וגם אם בהתחלה זה חורק או שיש שתיקות מביכות, למדתי את אומנות הקשקוש. תוך כדי בישול אני מקשקשת. על השוק או על העגבניות או על איזה מתכון.
זה שובר הרבה קרח, גם כזה של עידנים. דרך המטבח ודרך הידיים שלי שעובדות אני רואה שתוך זמן קצר גם אני וגם מי שאיתי הרבה יותר פתוחים בלב. סודות, דברים כבדים, כעסים – הכל נהיה קל ונפתח.
אם נעשה את הפגישה בסלון או בספסל בחוץ או בחדר ישיבות, זה כבר יהיה אחרת לגמרי.

הרבה פעמים בחיים מגיע הרגע שחייבים שינוי. או יותר נכון – הגיע הזמן להשתנות.
שינוי לא מגיע מעצמו, הוא תמיד יגיע עם איזו שהיא הכרה במצב שבו אנחנו נמצאים וצורך עז לעשות משהו בחיים שלנו, שיביא אותנו לנקודה חדשה.

למה זה כל כך קשה לנו? למה לשנות את עצמנו גורם לנו להמציא אלף תירוצים? למה אנשים נצמדים למה שהם מכירים גם אם זה לא טוב להם? הרבה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים באותו רצף, אם זה אותו סוג של עבודה שמביאה אותנו לקצה, לסטרס גבוה או שעמום מחריד, או לאותן מערכות יחסים שמביאות אותנו לשומקום או לשברון לב שחוזר על עצמו רק עם פרצופים אחרים, או לסביבה שאנחנו חיים בה, שלא מקיפה אותנו במספיק חברות וחום אנושי. למה אנחנו בוחרים שוב ושוב בחירות שלא טובות לנו ולמה כל כך קשה לנו להשתנות?

אם אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב באותן עבודות מתישות שסוחטות ממכם את המיץ, באותן מערכות יחסים שלא מתקדמות, אם אתם נמנעים מלהתעמת עם אנשים או יחסים לא פתורים מהעבר, אם אתם בוחרים בתים שגורמים לכם לא להרגיש בבית או אם הסביבה החברית שלכם לא גורמת לכם נינוחות וכיף – סביר להניח שאתם תקועים.
על פי ג'ים קוויק, מאמן ומרצה עולמי לשיפור תפקודי המוח והשפעתם על החיים שלנו, כשליש מהמוח מושפע מגנטיקה וביולוגיה, ועל שני השליש הנותרים אנחנו יכולים לשלוט. למה זה חשוב? כי קיים קשר ישיר בין תפקודי המוח שלנו והשליטה בו, לבין איך שאנחנו חווים את היומיום שלנו. כשהמוח תקוע – המחשבות, המעשים והדפוסים יחזרו על עצמם – וכדי לשחרר אותו אנחנו צריכים בעצם לתכנת אותו מחדש. בשביל לתכנת מחדש אנחנו צריכים לשנות כמה דפוסים בנו.

למי שתקוע קשה עד בלתי אפשרי מבחינתו לצאת מהדפוסים האלו כי הוא לרוב לא יודה בחזרה על דפוסים והוא יהיה רגיל לחשוב אבל לא רגיל לפעול. יהיו לו אלף תירוצים ללמה לא, או ללמה לא עכשיו. יהיה לו אולי חלום גדול אחד ורחוק והמון פשרות יומיומיות שחוזרות על עצמם. הוא יהיה עייף רוב הזמן וחסר מוטיבציה לעשות כל דבר, אפילו קטן. אם נזהה את הדפוסים שמביאים אותנו לאותה נקודה שוב ושוב, אם נתעמת עם מה שגורם לנו לבחור באותן מערכות יחסים, אותן עבודות לא מתגמלות, אותה דרך חיים, נוכל לשנות הכל.
הדרך לעשות זאת היא לשנות בכל פעם משהו קטן. במקום שינוי קיצוני ודרמטי, להתחיל במעשים קטנים יומיומיים, ולהוכיח לעצמנו התמדה. כשיש התמדה בשינויים הקטנים המוח שלנו מתכנת עצמו מחדש כמו שינוי מסלול בוויז.

בין עשרת הדיברות של ג'ים קוויק לשינוי דפוסים ולשמירה על מוח מפוקס יש דבר ראשון תזונה: אוכמניות, סלמון, עלים ירוקים, ברוקולי, אבוקדו, ביצים, שמן קוקוס, שמן זית, שוקולד מריר וכורכום.
דבר שני – להרוג את המחשבות השליליות שלכם. לשים לב למה אנחנו חוזרים במילים כי המוח לוקח את זה אחד לאחד ופשוט מיישם. אם אנחנו אומרים – אני עייף, אין לי כוח, אני לא אצליח-  המוח שלנו פשוט מיישם. דבר שלישי – פעילות גופנית. קיים קשר הדוק בין תנועה לבין תפקודי מוח. התנועה גורמת לגירוי העצבים במוח וליצירת הקשרים חדשים. פשוט לזוז. כשאנחנו מונעים מילדים למשל לרדת למטה ולרוץ ולשחק אנחנו ממש מונעים מהם גדילה של המוח. דבר נוסף – סביבה חברית תומכת. מחקרים מוכיחים כי קיים קשר הדוק בין שיפור תפקוד המוח לבין סביבה חברית תומכת, מאתגרת ומעשירה. לא המשפחה שלכם אלה האנשים שאתם בוחרים לבלות איתם. עד כמה הסביבה שלכם מעשירה אתכם? משמחת אתכם?

בחירה בשינוי היא תמיד החלטה חזקה. אבל שינוי עמוק לא יגיע מעצמו. הוא יקרה רק עם נוכחות ומחויבות שלכם, עם רצון יותר מעז להביא את עצמכם לנקודה הרבה הרבה יותר טובה, לחיים הרבה יותר משמעותיים ומלאים. מיקרו מעשים, מיקרו החלטות שמשנות את הנתיב הידוע מראש של חזרה על אותם דפוסים.

ואם נחזור למטבח – עם האוכל בא התיאבון. עם הביס הראשון הלב קצת נפתח, ההשפעה הטובה שיש על דברים טעימים על ההרגשה שלנו היא אותה השפעה שיש לנו כשאנחנו עושים מעשים חדשים של שינוי.
כפיות קטנות. צעדים קטנים.
שינוי גדול.

 


כשג'ים קוויק היה בן חמש הוא נפצע בראשו. בבית הספר הוא לא הבין מה המורים אומרים לו, גם כשחזרו על עצמם פעמיים, שלוש וגם חמש פעמים. קראו לו "הילד עם המוח המקולקל". הוא לא האמין שאי פעם יצליח ללמוד כמו כולם. הוא לא הצליח ללמוד ולקרוא והיה בורח לספרי הקומיקס שלו ודווקא שם, מחלומות על להיות גיבור-על הוא לאט השתקם ולמד לקרוא.

כשגדל הוא למד שהמוח שלו מעולם לא היה מקולקל, הוא פשוט היה צריך כוונון מחדש. לאחר שחקר וגילה טכניקות ללמידה מואצת ושיפור תפקוד המוח, הוא למד שלא משנה כמה חמור המצב תמיד אפשר לשקם את התאים במוח, ושתאים במוח לא מתים או מתנוונים ושלמידה היא קריטית משום שהיא יכולה להפוך למקור הכוח שלנו.
היום ג'ים קוויק הוא מאסטר המרצה בכל העולם על איך לשפר את תפקוד המוח, על למידה מואצת בכדי לצבור שליטה על החיים ועל ההחלטות שלנו ולהבין מה תוקע אותנו ואיך ניתן להתקדם בחיים, לקחת החלטות ולהגשים מטרות גדולות, ממש כמו גיבור-על אמיתי.
ההרצאות שלו ביוטיוב מרתקות, פותחות את הראש, ובעיקר נותנות דרייב.



אורז מבושם

אורז מבושם, אחד אחד, בשמיר ונענע, שקדים קלויים וצימוקי אוכמניות, ממש כמו של הסבתות אבל ההכנה היא בצ'יק.

1 כוס אורז בסמטי
2 כוסות מים
2 כפות שמן זית
חופן שמיר
חופן נענע
חופן שקדים פרוסים קלויים על מחבת
חופן צימוקי אוכמניות

מכינים את האורז – שמים שמן זית בסיר, מוסיפים אורז ובוחשים דקה מעל האש. מוסיפים מים וסוגרים את הסיר. כשהוא רותח מקטינים למינימום ומבשלים עוד רבע שעה. סוגרים את האש. לא פותחים את המכסה.
טוחנים בבלנדר שמיר ונענע. מוסיפים לסיר יחד עם השקדים והצימוקים. מערבבים בכף עץ וסוגרים את המכסה לעוד חמש דקות. מגישים חם חם.

פסטליקוס מנגולד וגבינת צאן
בצק פריך ומילוי נימוח וריחני. תענוג שקשה להפסיק לאכול.

לבצק
2 כוסות קמח כוסמין לבן מנופה
1 כפית אבקת אפיה
חצי כוס שמן חמניות
רבע כוס שמן זית
1/2 כפית מלח
1/4 כוס מים

2 חבילות מנגולד
150 גר גבינת פטה עיזים
50 גר גבינת מוצרלה
שומשום לפיזור

מערבבים קמח עם אבקת אפיה. מוסיפים שמן ומים ומערבבים לבצק רך. אם חסר, מוסיפים מעט מים. שמים במקרר.
חותכים את הגבעול הלבן של עלי המנגולד, וחולטים במים רותחים לחמש דקות. מסננים וסוחטים היטב בידיים את הנוזלים. פורסים גס את העלים ומערבבים בקערה עם הגבינות. מתבלים במלח ופלפל שחור. מחלקים את הבצק לחצי, ומרדדים על משטח מקומח לשני עלים דקים. (חצי ס"מ). מניחים בתבנית מלבנית על גבי נייר אפיה עלה אחד, מפזרים מילוי, מהדקים מעט ומניחים את העלה השני. מברישים מעט ביצה, מפזרים שומשום ואוים בתנור שחומם מראש 30-40 דקות להשחמה. פורסים לריבועים ומגישים עם מזטים ויוגורט.

 

לשחרר את הריבה

בכל פעם שהיה מגיע מטופל "תקוע" לאמא שלי, ואחרי שהיו פורסים בפניה את כל הטיעונים ללמה הם לא יכולים לשנות, להשתנות, לשחרר, היא היתה אומרת להם לבוא אחריה למטבח.
שם הייתה בוחרת את אחת מצנצנות הריבות שהכינה, עם מדבקות פרחוניות שעליהן כתוב בכתב ידה –
ריבת תותים, ריבת ענבי קיץ, ריבת אפרסקים. שורות של ריבות ביתיות ונחמדות בצנצנות נוצצות.
היא היתה בוחרת אחת ודוחפת להם ליד. מסתכלת להם בעיניים ואומרת- ועכשיו- תעזבי. ועכשיו, תעזוב.

והם היו מתבלבלים. נלחצים. מה פתאום לעזוב? זה ישבר. זה ימרח על הרצפה. יהיה פה בלגן נוראי, ומה פתאום הרי הכנת את זה לבד! לא, לא. בבקשה, אפשר בכאילו? נגיד שזרקתי.
לא. אי אפשר,היא היתה אומרת בנחת ומחייכת. ועכשיו תשחררי. ועכשיו- תשחרר.
ריבות היו מתנפצות על הרצפה אצלנו במטבח ואיתן הרבה רגשות נעולים.
המומים מהבלאגן ומהדמעות שהיו מציפים אותם הם היו הולכים הביתה בהקלה מהולה בבלבול מהול בחיוך חדש. ואמא שלי היתה מנקה בנחת את רסיסי הריבה והזכוכיות.

וזה עבד. משהו בלשחרר משהו דחוס ויקר ערך, משהו שצפוי לעשות בלגן נוראי, עושה פלאים.
כי כשאנחנו מחזיקים כל כך חזק משהו שלא עובד טוב, בגלל שיש לנו אלף סיבות למה להחזיק בו ואנחנו בקושי נושמים, בקושי ישנים, בקושי אוכלים אבל אין לנו את האומץ לעזוב כי יש לנו רק סיבה אחת ללמה כן לשחרר-
רק כי לא זה לא עושה לנו טוב. האם זה מספיק?

בשכונה שלי יש חבר אחד שבחר לעזוב את העבודה בהייטק ולעבור לעבוד כגנן בגן ילדים. אשתו בדיוק היתה בחודש שמיני עם ילדם השלישי. לא ממש החלטה כלכלית נבונה, הייתם אומרים.
אבל הוא לא יכל להיות עוד שניה אחת בעבודה המלחיצה ההיא, ולמזלו הגדול אשתו וההורים ממש תמכו בו, והבחור מסתובב היום עם חיוך על הפנים ועם כמה קילו פחות. אני מתה על הסיפור הזה.

נכון שבלשחרר דברים גדולים כמו עבודה שמפרנסת משפחה שלמה יש המון אחריות. אבל מה עדיף? התקף לב שישתק אתכם ואת כל הבית? התמוטטות מסטרס או סתם אוסף מחלות שלכולם מכנה משותף אחד- לחץ ומועקה שלא עוזבים. מה עדיף?

בדור של ההורים שלנו לעזוב כל דבר היה בושה. זה היה נחשב לחוסר התמודדות. מה יהיה רשום ברזומה שלך אם יראו שעבדת בעבודה הזו רק שנתיים? מה יגידו אם תעזבי אחרי שהייתם נשואים חמש שנים?
לא עוזבים. בולעים, מתמודדים, מחזיקים מעמד.
אני חושבת שזה קשקוש גמור ותירוץ מעולה ללמה לא לזמן דברים יותר טובים לחיים שלך.
מה אם כסף יכול לבוא ממש בקלות? מה אם עבודה הרבה הרבה יותר טובה מחכה לך בסיבוב? למה להחזיק משהו שמאפיר אתכם, ששותה ממכם את כל המיץ?
ובנוגע לרזומה וכל זה, האנשים המובילים היו בכל תחום הם אלו שלא החזיקו הרבה באף מסגרת. הם הפורצים, החולמים, הסקרנים. העולם לא מעוניין באנשים מיובשים וצרי מוח.
האם אתם מאחלים לעצמכם ימים משמימים ומלאי סטרס או שאתם יכולים להעניק לעצמכם קצת אהבה עצמית והרבה יותר צבעים חיים ביום יום שלכם?
סטרס ולחץ חברתי והורים שאומרים לך- תשאר בעבודה שלך כדי שיהיה רשום שעבדת שם הרבה שנים, תחזיקי מעמד עם הבחור הזה כי מי יתחתן איתך? כל השטויות שמונעים מאיתנו לעוף על החיים, מקצצים את הכנפיים וגורמים לנו לקחת את החיים כרצף משמים של בוקר-ערב עם אפס חיים.
האם להישאר איפה שאתם לא נושמים, לא ישנים? לא טוב לכם?

אני אומרת שאין שאלה בכלל.
קצת אמונה בטוב, באפשרויות נוספות, החיים אף פעם לא מציבים לכם אופציה אחת. יש המון. יש אינסוף.
כולל האופציה המאוד רציונלית ליהנות מהחיים, לאהוב כל יום. לעשות כסף בכיף. לאהוב בחופשיות, לבחור בטוב בשבילכם.

אם יש משהו בחייכם שעומד, שחונק, שכשאתם מביטים במראה אתם רואים משהו מטושטש מאוד ואין זכר לילד או לילדה שהיו פעם עם עיניים נוצצות וחיוך ממזרי, של הבחור או הבחורה עם הסומק בלחיים והברק בעיניים שרצו לטרוף את העולם, אם אתם רואים רק עייפות וסטרס, רק שעמום וכלום עם כלום, שחררו את הריבה.
תנו לעצמכם לצוף בלי להחזיק, בלי לנסות לשלוט בתוצאה. תנו לעצמכם להפליג אל הטוב.


 

סירת אביב- שום ירוק, זוקיני וגבינת עיזים

למילוי

2 זוקיני פרוסים דק
1 ראש שום ירוק
1/2 בצל סגול פרוס לטבעות
זר פטרוזיליה ללא הגבעולים
1/4 כוס שמן זית
מלח גס הימליה
פלפל שחור גרוס
50 גר' גבינת עיזים קשה

לבצק

1/2 1 כוסות קמח כוסמין לבן מנופה
1 כפית שמרים יבשים
1/4 כוס שמן זית
1/4 כפית מלח הימליה
1/2 כוס מיים חמימים

מכינים את הבצק:
מנפים את הקמח לקערה, יוצרים גומה ומוסיפים שמרים ומים, מלח ושמן זית. לשים לבצק גמיש. מכינים כדור, מצפים בשמן זית ומכסים בניילון נצמד. מתפיחים חצי שעה.
מכינים את המילוי:
בבלנדר טוחנים למחית פטרוזיליה עם שום ירוק מקולף מהקליפות העבות, מלח ושמן זית.
מכינים את הסירה:
על משטח מקומח מרדדים לצורה אובלית בעובי ס"מ את הבצק. מורחים במרכז את הפסטו. צובטים את הקצוות העליונים והתחתונים ומקפלים את השוליים פנימה. בפנים מסדרים את הזוקיני, הבצל, וגבינת עיזים מפוררת.
מזלפים שמן זית, קצת מלח גס ופלפל שחור גס.

אופים בתנור שחומם מראש ל-220 מעלות חצי שעה להזהבה.
מגישים עם יוגורט וממרח שום ירוק.

ממרח שום ירוק:
2 תפוחי אדמה מבושלים
1/2 ראש שום ירוק
1/4 כוס שמן זית איכותי
1/4 מלח גס

לטחון למחית חלקה עד שאין גושים.


 

הכירו את פומיקו טקצו, שבגיל 50 נראית יותר צעירה משהיא היתה בגיל 35.
האישה הזאת פתחה את ה- Face yoga method עם מעל 70 פרצופים שכולם נותנים פייט לבוטוקס, לניתוחים ולקרמים. מספיק לראות את הלפני-אחרי של כל הנשים שעושות פרצופים מול המראה, תוך כדי נהיגה, מקלחת או בישול כדי לרצות ללמוד ממנה מהר גם. היא פשוט נהדרת. אני התמכרתי.

אפשר לקחת תוכנית באתר או לצפות בסרטונים חינם וללמוד בערוץ היוטיוב שלה


 

החודש בפינה הירוקה- חצאיות בוהו, כריות פרחוניות, נעלי אביב ותיקי קש ועוד המון דברים טובים.
הרשמו לקבל דברים חדשים כל יום באינסטגרם של Green Living Picks או בפייסבוק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Mind – Set

Mind – Set

טיסה לאילת באמצע החורף. בימי ההולדת האחרונים שלי אני מבקשת רק חופש באילת. נמאס לי מהקור, נמאס לי לסחוב מעילים לכולם, אני צריכה שהשמש תחמם לי את העצמות עד שאני ארגיש את הדבש הצהוב שלה בכל הגוף. Read More

למלא את הדלי

למלא את הדלי

בגן של הבת שלי תלו בתחילת השנה דליים קטנים וצבעוניים על לוח גדול. לאורך השבוע הדליים הקטנים מתמלאים בניירות קטנים וצבעוניים כתובים בכתב חרטומים של ילדים שרק למדו לכתוב.
בכל סוף שבוע היא אוספת משם פתקאות מחברים עם מילים טובות בשבילה. זה גורם לה שמחה עצומה. זה גורם לה להרגיש אהובה ולדלג הביתה.

אבל אצלנו הגדולים לרוב אנחנו הולכים עם דלי חצי ריק.
כי היומיום שוחק, כי העבודה לא תמיד טובה בשבילנו, כי אנחנו מוקפים באנשים שלא מעצימים אותנו או כי התרחקנו מעצמנו מרחק רב מידי. כי המטלות של הגדולים לא מסתיימות אף פעם ומתישות אותנו. כי הפכנו ציניים או מחוספסים למילים טובות. כי נפגענו הרבה.
נראה כי מילוי הדלי אצלנו הופך להיות מסובך או שהדלי שלנו פשוט גדול מכדי למלא אותו עד גדותיו.
תמיד חסר משהו, בלתי מושג או יקר או שאנחנו חושבים שהדלי שלנו יהיה מלא רק כשלא נצטרך לעבוד ונוכל לא לדאוג מכלום ולשום דבר, שנוכל להיות חופשיים כילדים, חסרי אחריות וקלים. שנדלג גם.

למלא את הדלי זו שיטה שבה ממלאים את הלב והנפש של הסובבים לנו במילים טובות. במעשים טובים. לכל אדם יש דלי ומצקת. אתם יכולים למלא את הדלי של אנשים אחרים בחיוביות, ואז גם הדלי שלכם יתמלא וחייכם בעבודה, בחברה ובמשפחה יהיו טובים וחיובים יותר. אתם יכולים לשאוב מהדלי, ואז חייכם וחיי חבריכם יהיו דלים ומרוקנים. דון קליפטון, הוגה תיאוריית "הדלי והמצקת", יישם אותה בהצלחה גדולה בארגונים, בחברות ובחייהם הפרטיים של מיליוני אנשים. בידיעה שמילים טובות ממלאות אותנו, שמעשים של חברות תומכים בנפשנו הרכה. ושמילים פוגעות והתנהגות פוגענית מרוקנים את הדלי שלנו ואותנו. השיטה מבוססת על גישתה של הפסיכולוגיה החיובית, שמעדיפה לחזק ולעודד את נקודות החוזק במקום לטפל בנקודות התורפה.
כמה נעים לנו להיות עם אנשים שנותנים לנו להרגיש שאנחנו אהובים. חזקים. יכולים להכל. וכמה מעט אנשים כאלו יש בג'ונגל הגדול של החיים.

למה מילים טובות ממלאות כל כך? הרי בחלוף הזמן מילים מחליקות מאיתנו ואנחנו לא באמת מאמינים לכל אחד שאומר – איזה מקסים אתה. איזה נהדרת את. אנחנו נחשוד, נחייך במבוכה, או ננפנף בזה מעלינו. ילדים לוקחים את המילים האלו ומייד פורחים מהן. אבל אנחנו הגדולים, זקוקים להרבה יותר מזה בשביל להתרגש. ולמה, בעצם.
שיטת הדלי גרמה לי לחשוב על האנשים שהתנתקתי מהם לאורך השנים. כעסים שכעסנו, ריבים, התרחקות קרירה, נתיבים שלקחו אותנו למקומות שונים, מילים שנגמרו לנו. זה טבעי. זה חלק מהחיים.
אבל עם כל עניין הדלי הזה הבנתי שאם חלילה יקרה איזה משהו רע, איזה עצב גדול, הרי ברור שאהיה שם בשביל האנשים האלו, מייד ובלי לחשוב פעמיים. וכל כעס או עלבון או מה שזה לא היה ששכחתי כבר, יעלם כלא היה. זה גרם לי להבין שהאנשים הרחוקים האלו נמצאים בלב שלי קרוב, וכי בסוף אהבה זאת אהבה. חברות זאת חברות.

אז הזמן האחרון היה מוקדש למילים טובות בשביל הדליים של האנשים הרחוקים-קרובים שלי.
זה היה רך ויפה לדבר שוב, ואמרתי דברים פשוטים או שלא אמרתי כלום חוץ מ-" איך החיים? התגעגעתי, אני פה." וזה הרגיש כאילו לא עבר יום.
וגם, מילא את הדליים שלנו ברגע. באהבה וחברות ונעימות. במילים פשוטות שחודרות את העור העבה, את הריחוק והשתיקות. וככה דרך הדליים הקטנים של הגן קיבלתי תזכורת נעימה שהדלי שלי ממש לא צריך להתמלא במשהו גדול ולא מושג שיום אחד יקרה או שלא.
וכשאמרתי, כי היה לי חשוב לומר להם מילים מהלב שהזמן פחות נוגע להם והכעסים או המרחק קטנים להם, זה מילא אותי, עד גדותי.


סלט צנוניות וירוקים בוינגרייט הדרים

לסלט
עלים מלב חסה ערבית
חופן עלי תרד שטופים
חופן צנוניות פרוסות דק
חופן נבטי חמניה
חופן גרעיני דלעת
2 ענפי שמיר טרי

לוינגרט
2 כפות טחינה גולמית
מיץ מתפוז
מיץ מרבע לימון
כף דבש
כפית חרדל דיז'ון
1/4 כפית מלח הימליה גס
פלפל שחור טחון

קולים את גרעיני הדלעת חמש דקות על מחבת חמה חמה. קורעי את עלי החסה והתרד ומערבבים את כל מרכבי הסלט. מפזרים את גרעיני הדלעת מעל. ממערבבים את כל מרכיבי הוינגרט ומפזרים 2 כפות מעל הסלט.

לחם כוסמין ושומר
לחם ריחני ומשגע שלא דורש יותר מידי הכנה והוא כל כך טעים!

1 כוס כוסמין לבן
2 כוסות כוסמין מלא
1/2 1 כפות זרעי שומר
1/2 כפית מלח הימליה
1 כוס מים חמימים
1 כף שמרים יבשים
1 כף דבש

טוחנים את השומר. אפשר שחלק יהיה טחון דק והיתר ישאר זרעים. מנפים קמח כוסמין לבן, עושים גומה ושמים שמרים יבשים. יוצקים כוס מים עם כף דבש. מערבבים ומניחים לנוח חצי שעה. מוסיפים לתערובת 2 כוסות קמח כוסמין, שומר ומלח. לשים את הבצק לכדור ואם הוא יבש מידי מוסיפים מעט מים. מתפיחים כשעה עם מגבת מכוסה. מחממים תנור ל-240 מעלות. מניחים תבנית רשת בחלקו התחתון. על גבי תבנית פיצה מחוררת או על גבי תבנית שטוחה מקמחים נייר אפיה ומניחים את הבצק בעדינות בצורת כדור. אופים עד להשחמה וצליל חלול כשמקישים על תחתית הלחם, כ 30-40 דקות.

הפינה הירוקה מקבלת אתר משלה! עשו לייק בפייס ותקבלו הצעות שבועיות לדברים הכי שווים במחירים שפויים והנחות במיוחד לחברים.

והשבוע- שמן לבנדר, ספר האוכל המדהים של ביאטריס פלטר- My familiy french table, ומחברות פרחוניות לאביב.

www.facebook.com/thegreenlivingpicks

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להעביר את זה הלאה

לפני הלידה באה אלינו חברה טובה עם שק עצום של בגדי תינוקות והעבירה אלינו את כל הבגדים הנהדרים  שהבנים שלה לבשו כשנולדו. בזכותה לא קנינו לתינוק אפילו גרביים. הדבר הזה כל כך עזר לנו, ושכחנו שתינוקות גדלים מהר כל כך. תוך חודש כל החליפות הנהדרות נארזו ונשלחו הלאה, לאמא הבאה, וחבילה חדשה של בגדים הגיעה. Read More

תינוקות של פלפל

לפני שנה עמדתי במטבח וחתכתי פלפלים אדומים. הגשם לא הפסיק לרדת בחוץ, בדיוק קיבלתי מחזור והייתי עצובה נורא. שנה שלמה של טיפולים מאחורי, הבטן שלי מלאה שטפי דם מזריקות, וכלום לא קורה.
אני חותכת פלפלים והדמעות נושרות עליהם כבדות ומלוחות. אני עייפה, אני גמורה, אני לא רוצה להפסיק.
בהריונות הקודמים זה עבד חלק ועכשיו לא. אני בת ארבעים ואחת וחצי, שומעת רק כמה הגיל שלי הוא מכשול, שהסיכויים שלי נמוכים מראש, ואני עדיין רוצה את זה. Read More

באלגן יפהפה

אני עומדת במטבח בבוקר אחרי שכולם הלכו. יש ערימת כלים והבית הפוך. אוף. איזה בלאגן.
אני נושמת עמוק. אחרי שעה של סיבוב בכל החדרים, ניעור שמיכות, מטאטא, שטיפת כלים ותליית כביסה הכל עומד במקום ויש לי זמן ומרחב ויום יפה עם אור טוב לעשות ניסיונות במטבח.
מפעם לפעם אני לוקחת ימים כאלו, שהם צלילה עמוקה לתוך ניסיונות קולינריים שממלאים אותי השראה ובעיקר שמחת חיים. אני שמה מוסיקה טובה, מכינה לי שייק נהדר של בוקר, ומדפדפת באינסטגרם לקבל השראה. אם יכולתי הייתי יושבת עכשיו באיזה בית קפה באירופה, נוגסת במאפה מושחת ורק מביטה בספרי בישול כל היום כשהגשם מטפטף בחוץ.

לאחת הבלוגריות האהובות עלי יש בלוג שקוראים לו "The first mess" ולאחרונה היא הוציאה גם
ספר נהדר שאתם חייבים שיהיה לכם. הבחורה הזאת אוהבת אוכל ולא מפחדת ממטבח מבולגן, זה בטוח.
כל המנות שם מלאות מרכיבים שמחים וצבעוניים וכל מנה עושה חשק לטרוף אותה. בהשראת הספר הזה, אני מתבוננת מסביב.

אין אפס. מי שאוהב לאכול צריך לאהוב גם בלאגן, כי לרגע אחד בזמן בישול המטבח תמיד יראה כמו כאוס לא אפשרי. אבל אם תצללו פנימה תגלו שכמה שיותר מבולגן, ככה אתם יותר בשקט, יותר בזן של עשיה. זה אחד התחומים היחידים שמשלב כאוס חזותי עם שקט פנימי, והקומבינציה של שניהם מניבה שמחת חיים וריכוז עמוק שדומה למדיטציה.

אם הייתם ילדים שאמרו להם כל הזמן אסור ולהיזהר וזה מסוכן ואתם תיפלו, ותשטפו ידיים זה מלוכלך, ולא הרשו לכם לנסות במטבח לבשל ולטעום ולטעות, אם הייתם כאלו, אתם בטח לא אוהבים בלאגן במטבח.
אבל אין משהו חשוב יותר בעיני מלתת לכל אדם את היכולת להרגיש בידיים עגבנייה נפרסת ובצק רך ושוקולד נמס שטועמים רק עם האצבעות. תנו לילדים שלכם ולילדים שבכם את הריפוי האולטימטיבי דרך ניסוי וטעייה במטבח. כי חושניות היא הכרחית לקיום שלנו, בלעדיה אנחנו סתם אנשים יבשים ומשעממים. מי שאוהב לבשל ולא מפחד להתלכלך הוא אדם עם אופק וסקרנות רחבים יותר, מאחד שבנפשו צרובים איסורים ושכל דבר היה צריך בגללו לשטוף ידיים עד שהוא נמנע מלגעת.

בינתיים הגשם פה מתעכב ובצהריים כבר הקטנות חוזרות וצריך להכין שניצלים וכל זה, אז הארבע שעות האלו הן יקרות לי מפז. אני בודקת מה קורא לי מהסלסילות שמונחות עם ערימות של ירקות ופירות על המדפים. תמיד אהבתי שוק וגם המטבח שלי הוא כזה, עמוס בסירים תלויים, במסננות מתכת עם שפע של פירות ועם סירי אמייל שמצאתי ברחוב ושמלאים בשורשים וירקות העונה.
ככה, כשהם לא מוסתרים במקרר וקופאים מקור, יש לי הרבה יותר חשק לבשל וגם יוצא יותר טעים.

יש לי שלושה כלים מתפוצצים מעגבניות כי לא התאפקתי וקניתי המון. עכשיו הן זולות ומוצקות ויפות כל כך. אני פורסת גס ומכניסה לתנור עם שמן זית שאבא שלי הביא מהגליל והוא ריחני וכבד כמו שרק שמן של מסיק ראשון יכול להיות. קצת מלח גס ותוך חצי שעה יש לי ריח אדום במטבח של רוטב טוב וריחני. אני שופכת קמח על השיש, שוברת ביצה באמצע ומכינה בצק פסטה מהיר. יריעות דקות נתלות על המוט במטבח והרוח מיבשת אותן. אין כמו פסטה טריה. בלי מכונה זה אפילו יותר כיף. אני שולפת מנגולד ירוק עלים ורענן, ופורסת זוקיני מוצק לפסים דקים וצורבת אותו במחבת. תכף תהיה פה לזניה מטורפת.

המטבח מלא כלים בכיור ושאריות עלים ושפריצים של רוטב אדום טרי מהעגבניות הצרובות והסינר שלי מלוכלך. אני לוקחת ביס מגבינת כבשים טובה וכיף לי שזה לא יאמן.
אחרי שאני מכניסה לתנור והמטבח חוזר להיות נקי ומסודר, הריח של הלזניה הנאפית בתנור והגבינה הניתכת למעלה, רק הם עדות ריחנית לבלאגן שהיה פה קודם.
אבל זה בלאגן טוב, שמח, כזה שהאוכל יוצא ממנו הכי טעים.
ובאמת, יצא פצצה.


פינה חדשה תביא לכם כל שבוע מציאות שוות שיהפכו לכם את החיים לירוקים יותר, זולים יותר ונעימים הרבה יותר. והפעם, סלים מעשב ים


רוטב עגבניות מנצח 
עכשיו זמן העגבניות. זה הזמן לקנות הרבה מהן ולהכין מהם רטבים עשירים שיהיו במקרר וירכיבו לכם מנות מנצחות בצ'יק.

3 קילו עגבניות חתוכות לרבעים
3 ענפי אורגנו טרי
חצי ראש שום
1/3 כוס שמן זית
1 כפית מלח גס
1 כף סוכר חום
1 כפית פלפל שחור גרוס

מפזרים את העגבניות על גבי נייר אפיה. מזלפים שמן זית מעל ומלח גס. אופים ב-220 מעלות למשך 30-40 דקות עד שהעגבניות נצרבות יפה. מצננים מעט ומעבירים לבלנדר. מוסיפים עלים מענפי אורגנו, שיני שום מקולפות, פלפל שחור וסוכר חום. טוחנים לרוטב חלק. טועמים ומתקנים מליחות. שומרים בצנצנות במקרר.

לזניה ירקות העונה עם דפי לזניה הום-מייד
בכל מה שקשור ללזניה, החיפוש אחר לזניה בריאה יותר הוא די מתיש. יש כל מיני דפי לזניה מקמח אפונה ואורז אבל הם יקרים מאוד ועושים לזניה קטנה יחסית. אל תפחדו להכין דפים בבית, זה מהיר וקל ולא צריך כלום חוץ ממערוך. הלזניה יוצאת עשירה בטעמים, הדפים רכים ונגיסים בדיוק במידה, והכל ביחד עושה חשק לטרוף ולא להפסיק.

לדפי הלזניה:
2 כוסות קמח כוסמין מנופה או קמח מלא
1 ביצה
3/4 כוס מים
1/2 כפית מלח דק

לנפות את הקמח בקערה או על השיש, לעשות גומה במרכז ולהוסיף ביצה. להוסיף מלח וחצי מכמות המים וללוש. בהדרגה להוסיף את המים עד לקבלת בצק קשה מעט. ללוש במשך חמש דקות. לחלק ל-4 חלקים.
על משטח מקומח לרדד כל פעם חלק מהבצק לעלה דק. חותכים את העלה לצורת מלבן ארוך וחוצים אותו לחצי. תולים ליבוש על מוט או על קערה. מיבשים כחצי שעה.

מרתיחים סיר גדול עם מים וכפית מלח גס. כשהמים רותחים מבשלים בכל פעם שני עלים לחמש דקות. מוציאים בעדינות עם כף עץ למסננת. אם העלים נקרעים זה לא נורא.

ללזניה:
1 זוקיני פרוס לאורך דק
4 פטריות פורטובלו פרוסות דק
6 עלי מנגולד חתוכים גס
4 שיני שום פרוסות
150 גר פטה
100 גר גבינה קשה כמו מנצ'גו או איבריקו, או גבינה צהובה.
2 כוסות רוטב עגבניות
פלפל שחור גרוס

צורבים את פרוסות הזוקיני במעט שמן זית להשחמה, כחמש דקות מכל צד. מסירים מהמחבת ומוסיפים אליה  את עלי המנגולד. מוסיפים כף שמן זית ואת השום הפרוס. לאחר דקה מוסיפים את עלי המנגולד ומאדים תוך כדי בחישה עם כף עץ מידי פעם, כעשר דקות.
מכינים את הלזניה:
משמנים בשמן זית תבנית אפיה מלבנית ללזניה. מסדרים שני עלי פסטה, יוצקים רוטב ומסדרים חצי מכמות המנגולד וכמה פרוסות של פטריות. מפוררים שליש מהפטה ומגרדים גבינה קשה. מוסיפים עוד שכבה של עלי פסטה, יוצקים שכבת רוטב ומסדרים את הזוקיני. מפוררים שליש מהפטה ומגרדים גבינה קשה.

מוסיפים שכבה שלישית של עלי פסטה,יוצקים רוטב ומסדרים את החצי  הנותר מהמנגולד.  מפזרים פרוסות של פטריות. מפוררים שליש מהפטה ומגרדים גבינה קשה. מזלפים מעט שמן זית ארומתי ופלפל שחור גרוס.

אופים במרכז תנור שחומם מראש על 220 מעלות למשך 40 -30 דקות עד שהגבינה מלמעלה משחימה יפה.

סטרס אאוט

סטרס אאוט

אתם מכירים את זה שבאמצע רחוב הומה באנשים שממהרים לעבודה ומדברים בנייד וצופרים בעצבים בפקקים, עומד הזוי אחד עם שראוול מהודו. רואים עליו שהוא עוד מרחף, לא לגמרי פה, הוא הולך לאט, השיער שלו ארוך ויש לו מבט בעיניים שאי אפשר לטעות בו. הוא שליו. הוא מואר, הוא מחייך סתם! Read More

שקט בעידן הרעש

שקט בעידן הרעש

"נראה כי לכולנו, או לפחות לרובנו, יש תשוקה לחזור להתחלה, למשהו אותנטי, ולמצוא שלווה.
לחוות אלטרנטיבה קטנה ושקטה להמולה היומיומית."
שקט בעידן הרעש, ארלינג קאגה.

ארלינג קאגה הוא האדם הראשון שהגיע לשלושת קצותיו של העולם: הקוטב הדרומי, הקוטב הצפוני ופסגת האוורסט. בכל מסעותיו לבדו, ולאורח חייו המרתקים, הוא גיבש וחקר את טיבו של השקט בעולם המודרני. איך אנחנו יכולים להחסיר רעש מחיינו, כך שנוכל לחוות שקט פנימי ללא הסחות דעת. עכשיו הוא קורא לכל אחד מאיתנו לחפש את השקט בעידן הרעש וליצור אותו בעצמנו. ספרו תורגם ל-30 שפות ברחבי העולם, ולא סתם.

הרעש שמקיף אותנו הוא כל כך אינטנסיבי, שמרגע לידה בעולם המודרני אנחנו מוקפים צפצופים, הבהובים, מוסיקה, מכוניות צופרות, טלביזיה קולנית, הודעות קופצות בסלולר.
אין מנוס משום דבר, אין הפוגה, והכל קורה בו זמנית. העולם הפך אותנו קהים לרעש, וחרדים משקט.
כמה מאיתנו מסוגלים להיות בדממה, או בעשייה שקטה ומדיטטיבית כמו בישול ארוך או סריגה או הפיכת אדמה, ללא הפרעות. רק אנחנו ופעולה אחת. לא כמה במקביל, לא לשם תוצאה גדולה ודחופה, אלא לשם הנוכחות ברגע עצמו, לבד. בלי מתווכים וטלפון מצפצף ובדיקה חוזרת ונשנית בנייד לראות מי כתב לנו, מי חיפש אותנו, מי אוהב אותנו בעולם, או לפחות עשה לנו לייק.

עם החזרה לגנים ולבתי הספר חזרו קבוצות הוואטסאפ לצפצף ללא הפסקה על הנושאים השוליים ביותר שיש. קבוצות וואטסאפ הן כמו לול תרנגולות רועש ומקרקר, ובאופן לא יאמן חושף בשני משפטים וכמה אימוג'ים הרבה העמדת פנים, לחץ חברתי וצורך עז בתשומת לב. תשלומים מופרכים, הצעות לשיפור, הגיגים לא רלוונטיים וגם לא מעט רוע עטוף בדיבור חנפני ועם פרצוף מחייך בסוף.
אני שואלת את עצמי מה הסיבה ששלושים הורים צריכים לקבל הודעה בתשע בערב מאמא לא רגועה על חוג-קפוארה-כן-או-לא, מדוע הורים מבקשים שלא להביא מתנות, אלא להפקיד סכום מופרך שנקבע מראש באפליקציה ליומולדת כדי לקנות לילד אופניים כאילו אנחנו בבת-מצווש, ולמה הדבר הזה כל הזמן מצפצף וגורם לכולם ליישר קו עם נורמות חברתיות מוגזמות, כאילו חזרנו לתיכון.
סטטיסטית, ולצערי הרב, נשים הרבה יותר פעילות בקבוצות האלו מגברים, אולי כי לגברים יש פשוט פחות צורך לקרקר. מאז תחילת השנה קבוצת הגן בוואטסאפ שלי הוציאה מעל 300 הודעות, כולן מיותרות וטרחניות כמו פולניות זקנות בבית קפה.

מעולם לא הייתי פעילה בקבוצות האלו, אבל השנה באמת שהצליחו לעצבן אותי ולהסיח את דעתי מכל פעולה יומיומית אחרת. בדיוק כשניסיתי לנסח תגובה הולמת לעוד ויכוח סרק בקבוצה המיותרת הזו, נתגלגל אלי הספר הזה כדי להזכיר לי שפיות מהי. באופן חד ופעיל הוא הצליח לנתק אותי מהקשקשת שאינה נגמרת ולחבר אותי חזרה לעולם האמיתי, ויותר מכך – לשאלה איפה איי השקט שלי ומה אני עושה כדי להיות בהם, להיות במאה אחוז ובלי שום הפרעות, לפחות כמה פעמים בשבוע.

אלון גל אומר בקואצ'ינג שלו – אתה צריך לבחור אם לעלות למגרש או לא. ברגע שאתה מחליט לא לעלות למגרש, כל ויכוח, דיסהרמוניה או אדם שמעצבן אותך – פשוט לא נוגע. הבחירה אם להיות פעיל בהסחות הדעת, להתעצבן או להיות מוסח – היא בחירה בשליטה.
וכשיש כל כך הרבה רעש והסחות דעת, השאלה אם לעלות למגרש היא שאלה שאני מוצאת את עצמי שואלת כמה פעמים ביום. כי לפעמים הדברים הקטנים יכולים להזיז אותך מהשקט הפנימי ומהאיזון הרבה יותר מדברים גדולים.
והמילה הכי טובה שגרמה לי לחזור לשקט היתה – מכפתלי.
כי באמת, מה אכפת לי בעצם.

אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, משימה ראשונה הייתה להתנתק מהוואטסאפ של הגן. אני לא יודעת למה לא עשיתי את זה קודם – מדובר באחת מהסחות הדעת המיותרות ביותר שיש. כי שום דבר חשוב לא באמת קורה שם. ההקלה בעקבות השקט שהשתרר וחוסר העניין שלי במה קרה כשלא הייתי – היו מבחינת התגלות.
דבר שני היה להיכנס למטבח לשעתיים של פעולות מדיטטיביות ומענגות במיוחד – קיצוץ ירקות, מילוי כדורי קובה, רידוד בצק, בישול איטי, אפייה ריחנית.
לבד, בשקט. מכפתלי.



סולת היא שקטה ובסיסית וטעמה מאוזן עד כמעט לא מורגש. אבל דווקא בשקט שלה היא יוצרת מאכלים מנחמים ונפלאים, שמיד עושים הרגשה של בית חם.

מרק חמוסטה עם קובה עוף ועשבים (הכמות מתאימה לסיר גדול ול-4 סועדים רעבים)
מרק ירושלמי חמצמץ, מנחם ומלא כל טוב. בגרסה הזאת הוא סמיך ומלא שום ועשבי תיבול ריחניים, וצפות בו קובות סולת נהדרות, מלאות בעוף מושחם ובצל מטוגן בכמון.

למרק:
5-6 עלי מנגולד ללא הגבעול
6 שיני שום
2 בצלים גדולים
5 גבעולי סלרי עם העלים
3 תפוחי אדמה
1/4 כוס שמן זית
1/2 פלפל שחור גרוס
1/2 כפית כמון
1/2 כפית כורכום
1 כף אבקת מרק ירקות אורגנית
1 כפית מלח הימליה

לתיבול סופי:
חופן כוסברה
חופן פטרוזיליה
6 ענפי נענע (עלים בלבד)
2 שיני שום
1-1/2 מיץ לימון
כוס חומוס מבושל

לבצק של הקובה:
2 כוסות סולת
3/4 כוס מים
1/4 כוס שמן זית
1/2 כפית מלח

למילוי:
2 חזה עוף מנוקים, ללא אנטיביוטיקה
חופן פטרוזיליה קצוצה דק ללא גבעול
1 בצל גדול, קצוץ דק
1/2 פלפל שחור גרוס
1/2 כפית כמון
1/2 כפית מלח הימליה

מכינים את המרק:
קוצצים לקוביות קטנות בצל, תפוחי אדמה, מנגולד וסלרי. מכניסים לסיר עם שמן זית על אש גבוהה ומערבבים מדי פעם, כ-10 דקות. מוסיפים תבלינים – מלח, פלפל שחור, כמון וכורכום. מערבבים ומטגנים עוד חמש דקות.
מוסיפים 6 כוסות מים כך שיכסו את הכל, וכף אבקת מרק. מביאים לרתיחה ומקטינים את האש, מבשלים כחצי שעה.

בינתיים מכינים את הבצק של הקובות:
מערבבים בקערה את כל החומרים לבצק לח. נותנים לו לנוח ולספוח את הנוזלים, כ-10 דקות.

מכינים את המילוי:

מטגנים בצל בכף שמן זית עד להזהבה. מוסיפים כמון, מלח ופלפל שחור, מטגנים עוד כחמש דקות. מסירים מהאש. מטגנים את חזה העוף באותה מחבת מכל צד עד להשחמה (5-7 דקות מכל צד). מסירים מהאש ומצננים.
כשהעוף פחות חם קוצצים לחתיכות קטנות. מערבבים עם הבצל המטוגן והפטרוזיליה. טועמים ומוסיפים מלח אם יש צורך.

מכינים את הקובות:
מגלגלים כדור בצק סולת בידיים לחות, משטחים על כף יד אחת, מוסיפים כפית מילוי וסוגרים לכדור. מניחים את הכדורים על נייר אפיה.

חוזרים למרק:
מעבירים חצי מכמות הירקות בסיר, ללא הנוזלים, לכלי לטחינה בבלנדר סטיק. מוסיפים חופן פטרוזיליה, חופן כוסברה,עלי נענע, מיץ לימון ושיני שום וטוחנים למחית חלקה. מחזירים לסיר יחד עם כוס חומוס מבושל. מגבירים את האש ובוחשים. כשהמרק רותח מוסיפים בעדינות את הקובות, אחת אחת. מכסים ומבשלים על אש בינונית עוד 20 דקות.
טועמים תיבול – למי שאוהב אפשר להוסיף עוד מיץ לימון.

עוגיות סולת ותפוזים בקרם תמרים מבושם (כ-20 עוגיות)
גרסה מעודנת לעוגיות מקרוד תמרים. במקום ממרח תמרים יש פה קרם תמרים עם טחינה ומי ורדים.
העוגיות יוצאות מהתנור רכות ומבושמות בריח תפוזים ומי ורדים משגע, והן נפלאות עם תה נענע או זוטה ריחני.
הן הכי טעימות באותו יום. אם לא מחסלים, יש לשמור בכלי אטום לא במקרר. 

לבצק:
3/4 כוס סולת
3/4 כוס קמח מלא / כוסמין מלא
1 כפית אבקת אפיה
מיץ מתפוז שלם
1/4 כוס שמן חמניות / קנולה
1/2 1 כפות סוכר חום טחון לאבקה (או 1 כף אבקת סוכר רגילה)

למלית:
6 תמר מג'הול
2 כפות טחינה מלאה גולמית
4-6 טיפות מי ורדים
1/2 כפית קינמון
1/4 כוס מים

מערבבים סולת, קמח ואבקת אפיה בקערה. מוסיפים שמן, מיץ תפוזים וסוכר ונותנים לבצק לנוח ולספוח נוזלים, כרבע שעה. טוחנים את מרכיבי המלית לממרח חלק.
מחממים תנור ל-180 מעלות.
על נייר אפיה מקומח קלות מרדדים את הבצק למלבן בעובי 1/2 ס"מ. מורחים את המלית ובעזרת נייר האפייה מגלגלים לרולדה. מסמנים קווים של ס"מ וחצי עובי. אופים עד להזהבה קלה במרכז התנור, 15-20 דקות.
מצננים ומגישים עם תה ריחני. שומרים בקופסה אטומה.

 

החופש הגדול

החופש הגדול

עוד שבוע מסתיים החופש הגדול. הימים, צהובים וחמים, נמתחים מקצה לקצה.
החופש הגדול שלנו הוא תמיד זמן ארוך ומענג של ביחד. בגלל זה קצת עצוב לי שהוא נגמר.
בלי קייטנות עד ארבע, בלי קניונים עם מיליון ילדים צווחים וריח של צ'יפס, בלי סטרס של לאיזה אטרקציה ניסע היום ואיפה ניתקע בתור עם עוד אלף הורים וילדים מעצבנים. Read More

Wild

יום אחד החליט אחי להתפטר מהעבודה, לארוז את כל הבית שלו, להעביר את הכל למחסן בפאתי לונדון, לארוז תיק עם אוהל ושתי חולצות ונעלי הליכה, ולקחת מטוס לנקודה הראשונה במסלול של שביל הרכס הפסיפי, 4,286 ק"מ של הליכה ברגל. Read More

האזור הכחול

סטמטיס מוראיטיס מהאי איקריה עבר לארה"ב בצעירותו, נישא ונולדו לו שלוש בנות. הם גרו בבית מרווח בפלורידה. בגיל 60 אובחן אצלו סרטן ריאות מתקדם והרופאים נתנו לו פחות משנה לחיות.
הוא החליט לחזור עם אשתו ליוון, לאי איקריה שם נולד, כדי שהוצאות הקבורה, שהיו יקרות נורא בפלורידה, לא יפלו עליה.
מוראיטיס ואלפיניקי עברו לגור אצל הוריו הקשישים, בבית קטן בלב הכרמים. Read More

כמו אל מים

נחל דן, שמימיו הם הקרים ביותר גם באמצע הקיץ, עוזב את השצף התכול הסוער שלו בכניסה לקיבוץ דפנה.
בתוך הקיבוץ, בין כרי דשא ירוקים ועצים מצלים, הוא זורם שקט ורגוע, ומימיו הקרירים נאספים לברכות עגולות ושקופות, המזמינות כל עובר בשביל לטבול את רגליו, לשטוף את פניו ולהתרענן. Read More

חלב ודבש

בכל חג שבועות השולחן שלנו עמוס.
על המפה הלבנה מונחים שבלולי ענק של בורקס תורכי פריך עם תרד וגבינות, מיני מאפים קטנים ומלוחים,
פלפלי שושקה אדומים מוחמצים בבלסמי, חצילים שרופים עם פטה ושום, סלט עלים גדול עם ג'רג'יר ופרוסות תפוחי עץ חמצמצים, ציזיקי צונן עם שמיר ושום ונענע, מגש עץ עצום עם גבינות צאן וכבשים מכל המחלבות הכי טובות, יין צונן מרמת הגולן.

אבל כתר השולחן הוא קערה גדולה ולבנה עם כל הפירות החדשים של הקיץ. אמי מברכת עליהם אחד אחד.
על הענבים הירוקים, שציפתם פציחה וטעמם ירוק ומתוק, על האפרסקים הורודים, שקליפתם רכה וקטיפתית וטעמם בושם, על הדובדבנים המבריקים המחשבים להתפקע בעסיס אדום, ועל המשמשים הראשונים, הכתומים, שטעמם חמוץ מתוק וקליפתם נעימה כמו עור של תינוק.

אמי מברכת על כל פרי והוא עובר בין כולנו ואנחנו טועמים. הברכות האלו לפירות הראשונים של הקיץ הופכות כל ביס למשמעותי. זה לא סתם ענבים ולא סתם אפרסק, הם ראשוניים, וטעמם עז ומתוק יותר, וכך הרגע הזה סביב השולחן הופך משנה לשנה מיוחד מאוד. כי הרי החיים הפכפכים, הכל שביר ועם זאת כל כך יפה.
והדברים האלו, הברכות הקטנות לפני שמסתערים על השולחן, הם טקס מקסים וקטן שכמו הגשם הראשון אחרי קיץ שחון ויבש, מביאים לנו ברכה, משרים עלינו מן הטוב.

אין חג נפלא יותר מחג השבועות. זה חג של שפע, של שמחה בתנובת הארץ ושל טעמים פשוטים וטריים. שפע של גבינות, יין ומאפים, שפע של טעמי בלקן ומזרח-תיכון ובריזה של ים שמתערבבת עם שדות צהובים של חיטה וירוק של אשכולות ענבים מתפקעים.
אין מה לומר, הארץ שלנו בורכה בשפע מדהים מכל טוב. המחלבות, היקבים, המכוורות. אנחנו ממוזלים שנפל בחלקנו העושר המדהים הזה, האוכל הפשוט והטוב מתנובת הארץ. האוכל הכי טעים.

ולכן בחג הזה לפני שאתם אוכלים ונהנים מכל האוכל הטעים הזה, תעצרו רגע להודות.
תודה על השפע שנפל בחלקנו. תודה על כל הדברים הקטנים והטובים שאנחנו זוכים כל שנה להתענג עליהם, כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. תודה על שולחן מלא כל טוב לכל איש ואישה ולכל ילד וילדה באשר הם.



אצבעות פילו עם גבינת עיזים, טימין ודבש
(ל-20 מנות)

קשה לתאר את הביס המושלם של הדבר הזה. גליל זהוב שמתפצח בפה, עם גבינת עיזים נימוחה, נגיעה של טימין ומתיקות עדינה של דבש פרחוני. מנה שהיא קלה מאוד להכנה, יפהפיה ונחטפת.

10 ריבועי עלי פילו (אפשר לקנות חתוכים כבר לריבועים, או לחתוך כל עלה גדול ל-4)
1 גליל גבינת עיזים
10 ענפי טימין טרי
דבש איכותי
שמן זית להברשה

על גבי נייר אפיה מניחים ריבוע של עלה פילו. מברישים את כולו בשמן זית בשכבה דקה.
מזלפים דבש (חצי כף לערך לכל עלה), ומפזרים עלי טימין ללא הגבעול.
בתחתית הדף קורעים פיסות של גבינת עיזים, ומגלגלים לגליל ארוך ומהודק.
מניחים על גבי נייר אפיה בתבנית.
מגלגלים כך את יתר הדפים. מחממים תנור ל-180 מעלות. כשהתנור חם אופים עד להזהבה עמוקה, כ-15-20 דקות. מגישים חמים לצד פירות חדשים.


אתם חייבים לטעום את הדבש המגובש של מכוורת עין חרוד. מזמן לא היה לי במטבח דבש כל כך נהדר.
הוא סמיך אך לא יבש, ונמרח בקלות על לחם, הוא טעים כמו שהוא ומרגיש כמו פצצת ויטמינים פרחונית ומענגת.
הדבש המגובש הוא דבש שלא חומם ולכן הוא שומר בצורה מושלמת על הויטמינים, המינרלים ואחוז גבוה של פרופוליס ואבקת פרחים.
דבש אבוקדו מביא טעם עשיר ומלא, דבש שיזף מביא טעם פרחוני ונפלא, ודבש הדרדר מביא את כל הקיץ לפה, עם טעמים של משמשים ראשונים ופריחה. תענוג.

דבש טהור מגובש / מכוורת עין חרוד

תחת גפנו

יש דברים שהם פשוטים כל כך שהם גורמים לי להיות בשקט. כך זה עם שיר שנוגע, כך זה עם צירוף טעמים שגורם לי להרהר בהם עוד הרבה זמן אחר כך. הפעם היתה זאת מנה רעננה שתיבולה פשוט כל כך וטעים כל כך עד שימים לאחר שטעמתי ממנה רציתי עוד.
אני כבר מזמן לא אוהבת מסעדות. פעם התגאיתי בטעם האנין שלי ומנות מורכבות ודקדנטיות היו משהו להתפאר בו. עם השנים מסעדות יוקרה ומנות מורכבות ומלאות חמאה פשוט שעממו אותי. לעומתן, אוכל פשוט וצבעוני, אוכל שורשי ומקומי תמיד היה משמח אותי ומגרה אותי פי עשרת מונים.

יש משהו הרבה יותר מסעיר מלשבת במטבח של איזו סבתא דרוזית מאשר במטבח של מסעדת שף. האותנטיות, הידיים, הקרבה לאדמה ולעונות ולמה שגדל כאן. הדברים האלו לא יכולים להיספר בכוכבי מישלן, פשוט כי הם הרבה מעליהם. נכון, למסעדות יש את הקסם שלהן אבל הפשטות של הדברים והטריות שלהם תמיד יהיו הרבה יותר נוגעים ללב.

המנה ששבתה אותי וגרמה לי להרהר בה היתה פוקאצ'ה שנאפתה בטאבון עצים ועליה הונח סלט חמצמץ של עלעלי גפן טריים שנקטפו מהסוכה ושומר פרוס דק, מעליהם כפות נדיבות של שמנת חמוצה וקצח זרוי.
חמצמצות העלים, הקריספיות של הפוקאצ'ה הלוהטת, הטריות והפשטות של התיבול היו בעיני שילוב שהוא לא פחות מגאוני.

בפסטיבל האוכל של מטה יהודה בעמק האלה תמצאו הרבה אנשים שעושים אוכל טוב, צבעוני ומגרה.
עדי ומשה עזבו לפני שנים את המרכז ואת כל מה שקשור בו וחלמו על בית שיוכלו לארח בו אנשים לאוכל מקומי, עונתי, אוכל של אדמה ונוף. לחולמים כמוהם, שמחכים שנים, עונה אחר עונה, מגיע שחלום כזה יתגשם.
והוא באמת התגשם ובענק.
מול נוף משגע של עמק האלה, בין סוכת גפנים ומטע זיתים, בין גינת ירק ולול תרנגולות ועצי חרוב ולימון, עומד הטאבון שהם בנו לבד, וממנו יוצאות פוקאצ'ות נפלאות, בשילוב טעמים מקומי נהדר.
אם אתם אוהבים נוף ישראלי פתוח ואוכל מקומי ושמח, זה המקום.

תמצאו כאן פוקאצ'ה קארדי עם לוף מקומי שנקטף ובושל על מדורה במשך שעות, בליווי גבינה צ'רקסית מעושנת של חוות צוק השכנה, פוקאצ'ה עם לבנה וחציל שרוף עם אזוב קלוי, פוקאצ'ה הודית עם תבשיל אלו-גובי בליווי יוגורט, כוסברה ונענע, הפוקאצ'ה הרעננה הנהדרת עם סלט עלי הגפן, פוקאצ'ה מתוקה עם תבשיל פירות יבשים מרוקאי עם טחינה גולמית ואגוזים, ועוד טעמים מגרים ושורשיים. יש גם בירה וסיידר מקומיים, ולימונדה קרה, והרבה נוף והרבה פשטות.

הפשטות הזאת היא בעיני כמו זיכוך שלוקח שנים להגיע אליו. להיות אדם פשוט, להיות קרוב לאדמה ולעבוד בתנובת ידייך. לא לשחק את המשחק המתיש והמטומטם של מרדף אחרי האוטו החדש והבגדים והבית במשכנתה והמאמץ הדבילי שכולם עושים להרשים אחד את השני ואת עצמם בפייסבוק. אנשים ממש חיים במאמץ עילאי להראות מה הם קנו והשיגו והם מצלמים את עצמם כל יום ומעלים לפייסבוק כדי לספור לייקים. זוגות מברכים אחד את השני ליום הנישואין בפייסבוק במקום להגיד את זה זה לזו בפרטיות.

ומנגד יש אנשים כאלו, כמו עדי ומשה, שחיים את החיים קרוב לאדמה ובונים את החלומות שלהם אבן אחר אבן והם בעיני ללא ספק אלו שניצחו את המשחק. וכשאני בתוך זה, בתוך הטעמים והנוף, מתבוננת בהם לשים את הבצק ומתבלים ושולפים פוקאצ'ות לוהטות מהטבון שלהם, ואנשים אוכלים את מעשה ידיהם ונהנים מול הנוף שהם חלמו אותו כל כך הרבה זמן, אני מתמלאה שקט טוב, של השראה ושל גילוי.
וגם שמחה גדולה שאנשים כאלו הם חלק מחיי.


עלי הגפן לא יצאו לי מהראש בחמצמצות הנהדרת שלהם, והייתי חייבת לעשות גרסה ביתית של סלט רענן וחמצמץ, שאין מתאים ממנו לימים החמים האלו. עלי הגפן צומחים עכשיו בחצרות הבתים ובצידי הדרכים ובשדות. קטפו את הקטנים והרכים שבהם ושמרו במקרר עד להכנת הסלט.

סלט עלי גפן חמצמץ
חופן גדול של עלי גפן רכים וטריים, שטופים ומיובשים על מגבת מטבח נקייה
חצי תפוח ירוק, פרוס לפרוסות דקות
5 עלי חסה ערבית מלב החסה, שטופים ומיובשים
חופן עלי תרד או רוקט
מיץ מחצי לימון
מלח גס לתיבול
שמן זית

קורעים את עלי הגפן, החסה והתרד, מפזרים את פרוסות התפוח. סוחטים מעל הכל חצי לימון, זורים מלח גס ושמן זית ומערבבים בידיים בעדינות. אוכלים מיד, עם יוגורט חמצמץ ופוקאצ'ה חמה.

יוגורט סמיך
יוצקים גביע יוגורט על מסננת מצופה בבד גאזה, מניחים בקערה במקרר כדי שכל הנוזלים יתנקזו, כחצי שעה לפחות. כך מקבלים יוגורט סמיך ונהדר.

פוקאצ'ה בעלי אורגנו ושמן זית
1/2 1 כוסות קמח כוסמין מלא
1 כוס מים
1 כף שטוחה שמרים יבשים
רבע כפית מלח הימליה
רבע כוס שמן זית
עלים מענף עלי אורגנו או זעתר

שמים בקערה קמח, יוצרים גומה ומוסיפים אליה את השמרים. יוצקים מים ושמן ומערבבים. מוסיפים מלח ועלי אורגנו ולשים לבצק קצת דביק. מניחים לבצק לנוח חצי שעה בקערה משומנת.
על גבי נייר אפיה משומן משטחים את הבצק לעובי 1 ס"מ. מורחים עוד שמן זית מעל. יוצרים גומות עם האצבע, מכסים במגבת ומתפיחים עוד כחצי שעה – שעה.

בינתיים מחממים תבנית בתנור על חום גבוה – 250 מעלות. כשהתנור חם והפוקאצ'ה תפוחה, מנמיכים ל-220 מעלות, מעבירים את הפוקאצ'ה עם נייר האפייה לתבנית החמה, ואופים כעשרים דקות, עד להשחמה קלה ותחתית שזופה ונוקשה. מזלפים עוד שמן זית ומלח גס מעל, מגישים חם.


אל תפספסו את פסטיבל האוכל של מטה יהודה, ובמיוחד לא את הפוקאצ'ות של עדי ומשה במושב אביעזר.
שבת ה-12.5 ושבת ה-19.5, מ-10:00 עד 17:00
עדי יוגב טאבון מקומי – מושב אביעזר
052-5993340 / 052-5446584

שנת הגנן

לגרף את האדמה הכבדה מגשם ולראות איך הזרעים שזרעת נובטים. שהשמש הצליחה לגדל את העגבניות מזרע קטנטן לשיח גבוה ומלא אשכולות של עגבניות. תכף השמש תחמם מספיק בשביל לגרום לכל אשכול כזה להאדים או להצהיב כמו שרשרת של סוכריות נוצצות. אין סיפוק גדול יותר מזרע קטן שזרעת ונבט והפך למשהו צומח, בעל חיים, מניב.

אני בוחנת את הגינה הקטנה כל יום. המון זרעים ישנים בתוכה ואני מחכה כל יום לראות מי נובט אצלי.
גינה זה לא רק תחביב, זאת השקפת עולם ודרך חיים. בספרו "שנת הגנן" קארל צ'אפק מספר שמי שמתחיל מעציץ קטן לאט לאט מתמכר ומעט האדמה שחודרת לו מתחת לציפורן זורמת לו בגוף וממכרת אותו. הגנן מתחיל להתעניין בזנים של פרחים וירקות ומתחיל להזמין זרעים, ולפני שהוא מבין את זה הוא כבר מכור.

למי שיש גינת ירק או אדנית מלאה במיני צמחים ופרחים הצומחים בערבוביה לא הגיונית ומסודרת, יודע את תמצית הזן. כי למי שזורע ומצפה, יש את אורך הרוח ואת הסבלנות לדעת שהכל עומד במקומו הנכון.
לכל דבר יש סדר פנימי, וכל דבר יצמח בזמן שלו.
אני נובטת באביב. והגינה הקטנה שלי, שחלקה קרקע חומה מלאה בזרעים ישנים המצפים לנבוט, וחלקה שיחי עגבניות פרועות במיני צבעים, עלי תרד ותפוחי אדמה גדולים, הגינה הזאת היא המצפן שלי, השקט הפנימי, המרגיע המיידי.

בכל פעם שיש לי שעה פנויה ושקטה, בכל פעם שקשה לי לחכות או שדברים לא הולכים כמו רציתי, אני עומדת בגינה, חופרת קצת, משקה, זורעת עוד משהו. אחרי חצי שעה קרוב לאדמה הקווים מתיישרים ושמש אביב זורחת לי בבטן. הכל במקום שלו. הכל בקצב הנכון. הכל קורה כמו שהוא צריך לקרות.

כמו שאנחנו לא חופרים באדמה כדי לראות אם הזרעים שזרענו כבר נובטים, כך גם לחלומות שלנו יש לתת את הזמן לנבוט, ולא לשאול ולתהות למה הדברים לא קורים. אנחנו נוטים לחשוב שבזמן שהאדמה חומה וריקה כלום לא קורה. אבל זה לא נכון, כי מתחת לפני השטח הזרעים נבקעים ומתחילים להוציא שורשים, וכך קורה עם כל מה שאנחנו זורעים בחיינו. אנחנו צריכים לתת לזה להיות. ויום אחד נסובב את הראש והחלום הלא מושג הזה, הערפילי, פשוט יהיה שם. וכך הלאה והלאה, לעוד חלום ועוד אחד, זרעים שאנחנו זורעים ושיום אחד ינבטו,
מביאים איתם עוצמה שקטה של מי שמחכה בסבלנות וקוטף, בזמן הנכון, את הפירות.


גאלט הוא בין המנות שאני הכי אוהבת, כי הבצק שלו פריך עד נשבר בכל ביס, והתוך שלו ארומתי ומלא בכל טוב של אותה עונה. והכי חשוב, הוא לא מנסה להיות יפה ועדיין יש בו כל כך הרבה יופי.

גאלט עגבניות שרי, זוקיני ועשבי תיבול
שילוב של טימין ורוזמרין, פטה ועגבניות שרי צרובות הוא שילוב מנצח

לבצק
2 כוסות קמח כוסמין מלא
1/3 כוס שמן זית
1/4 כוס גבינה קשה מגורדת (מנצ'גו, פרמז'ן או אמנטל)
1/4 כפית מלח הימליה
2-3 כפות מים קרים

למילוי
כוס וחצי עגבניות שרי בכל הצבעים פרוסות לאורך ולפרוסות (גם וגם)
50 גר' פטה
חצי בצל סגול פרוס לפרוסות
1 זוקיני פרוס לפרוסות דקיקות (במקלף)
ענף אורגנו – רק העלים
כמה מחטי רוזמרין קצוצות קטן
קורט מלח הימליה

מחממים תנור ל-220 מעלות.
מערבבים את כל חומרי הבצק לכדי בצק מעט מתפורר. אם הוא ממש יבש הוסיפו עוד מים. כף בכל פעם.
מרדדים את הבצק לעלה דק (1/2 ס"מ) בין שני דפי נייר אפייה. מסירים את נייר האפייה העליון ומעבירים את הבצק עם נייר האפייה התחתון לתבנית.
מסדרים מעל שכבות של עגבניות, בצל וזוקיני, מפזרים מלח ועשבי תיבול. מפוררים פטה מעל.
מקפלים את שולי הבצק פנימה ומזלפים מעל הכל (כולל הבצק) מעט שמן זית.
אופים בתנור למשך חצי שעה עד שהעגבניות נאפות. מעבירים לגריל ואופים עוד חמש דקות להזהבה של הבצק וחריכה עדינה של הירקות. מגישים חם לצד סלט עלים ויוגורט חמצמץ.


קמח חדש ישן מופיע במדפים – קמח מחיטת אינקורן, חיטה עתיקה הנחשבת מזון על.
הקמח מתקתק ונעים לעבודה. המאפינס אגוזים שיצא מהתנור היה ריחני במיוחד ונחטף חם.
חיטת אינקורן היא החיטה הראשונה והעתיקה ביותר שידועה למדענים ונחשבת לחיטה הראשונה שידע האדם – חיטת הבר. היא נחשבת לחיטה הראשונה שתורבתה ע"י האדם. גרעינים של חיטת הבר, הזן הפראי, מתועדים לראשונה בסביבות שנת 7,500 לפני הספירה. עדויות לגידולים של אינקורן נמצאו באזורים ההרריים של דרום-מזרח טורקיה. האינקורן שונה מהחיטה המודרנית, ובדומה לחיטים העתיקות כאמר וכוסמין, היא מסווגת כ"חיטה מכוסה". חיטת האינקורן משגשגת באדמה שרוב סוגי החיטים אינם יכולים להתקיים עליה. למרות שחיטת איינקורן גדלה בשפע לפני אלפי שנים, היום הגידול מוגבל לאזורים מצומצמים – מרוקו, צרפת, טורקיה וחלק מרוסיה.

קמח אינקורן / הטחנות הגדולות של א"י

 

 

החיים הם בונבוניירה

סבתא שלי הצרפתיה ידעה לבחור את הדברים הכי טובים. היא היתה פריזאית אמיתית.
תמיד מאופרת, מבושמת, מטופחת, לבושה הכי הכי. יודעת הכל על תרבות ואומנות ובישול ואופנה.
היא נהגה לשלוח לנו חבילות בריח לבנדר ובפנים היינו מוצאים את כל נפלאות פריז ארוזים באריזות נייר מבושמות ומרשרשות. Read More

אילת

לקחת מטוס מחורף לקיץ. באמצע יום, עם מזוודה קטנה.
להביט על העננים מלמעלה. לעצום עיניים. לתת לשמיכה הלבנה והסמיכה הזו לנתק אותך.

לנחות בקיץ חמים ולהכנס למונית שתיקח אותך לאחד המלונות הרחוקים מהעיר. קרוב לטאבה, איפה שקו ההרים מתחבר למים.
לצנוח אחורה. לתת להכל להקיף אותך. לפנק, להרגיע. שלווה סטואית, עמוקה. שלווה מידית. Read More

אמזונה

האגדות מספרות כי לפני יותר מ-2,500 שנה נשבו רוחות קרב שהביאו איתן שמועות על נשים לוחמות רכובות על סוסים, נשים בהירות שיער, חסונות וגבוהות, יפהפיות ובהירות עיניים, שנלחמו בשדות הקרב והביסו צבאות של גברים. היוונים חרטו את דמותן על כדים עתיקים והסופרים היוונים סיפרו על אכזריותן, אומץ ליבן ויופיין יוצא הדופן. Read More