מתישהו זה מגיע. משבר גיל הארבעים, הצומת הגדול. ריק ומתוח מקצה לקצה.
זה יכול לבוא לפני, זה יכול לבוא אחרי. מתישהו בחיים שלנו יגיע הרגע ששום דבר כמעט לא יהיה יציב.
וכל מה שסמכת עליו שיחזור יום אחרי יום לא חוזר, ומה שאהבת אתה כבר לא אוהב.
לא איפה שאתה גר, ולא איפה שאתה עובד. חברים שהיית איתם בקשר נעלמו, יחסים השתנו, אהבה נגמרה.

פעם במחזור חיים כשכולם רצים על המסלול הזה, יש מישהו שיורד ובוהה מהצד וכבר לא רוצה ללכת באותה הדרך. כמו הריק השחור שטרף את הממלכה בסיפור שאינו נגמר. ערפל כבד של לא-כלום אכל את העצים והחיות, השדונים והפיות. ולבסוף נשאר בחושך רק גרגיר זוהר אחד.

אנחנו חותרים כל חיינו אל המרכז. רוצים להשיג את החתונה והילדים והעבודה והמכונית והשלווה והטיול בעולם ולעשות וי על הכל. וכשהשגנו אנחנו עומדים במרכז הזה, המושג, ומתישהו הוא פשוט לא ממלא אותנו כמו פעם. קו האמצע של החיים, קו המשווה, עומד ומחכה כמו גשר המתוח על המים, וצריך את האומץ והסבלנות עד שנוכל לראות מה מביא האופק החדש.

לימדו אותנו לפחד מחוסר שליטה, מלהראות מגוחכים, אבודים. מלענות ״אין לי שום מושג״ כששואלים אותך מה אתה עושה עם עצמך. לימדו אותנו לבחור מסלולים בטוחים, מסלולים נכונים, כאלו שאין בהם טעויות. לימדו אותנו לצייר בתוך הקווים. לשחק אותה מצליחנים ומרוויחים גם כשאנחנו לא. העולם המערבי שונא לוזרים, בז לתמהונים, ולא אוהב אי ודאות. אז למדנו לפחד מהריק. אנחנו חייבים לדעת, בכל דרך, מה יהיה.

שנהיה בטוחים באהבה ובעבודה ובכסף ובתחושה הפנימית. שנדע מה יהיה איתנו עוד שנה ועוד חמש.
אבל תמיד הוא מגיע, ריק גדול ואפור. שממה שקטה שהיא הלא-כלום בכבודו ובעצמו. לימדו אותנו שהוא מפחיד ומבלבל ומרוקן, אבל לא לימדו אותנו לצוף בו. לפרוס ידיים ולתת לו לשאת אותנו, בלי לדעת לאן.

לאחרונה שמעתי הרבה אנשים אומרים שנמאס להם לקבל, להכיל. אבל לדעת לקבל זו אחת התכונות החשובות בחיים. אחד הכלים העוצמתיים לעבור אותם בלי לטבוע. לדעת לקבל את אי הוודאות כחלק חשוב בפאזל של החיים. לקבל את השינויים הלא נעימים, שלפעמים הופכים ומנערים אותנו מכל מה שידענו על עצמנו. לקבל ולהכיל את הזמן הזה, ארוך או קצר, בשלווה. גם אם בשלווה יחסית.

בידיעה שליקום תמיד יש תוכנית גדולה. שבמוקדם או במאוחר, החלקים יסתדרו.
כי ככה זה באמת. מגיע היום שבו מביטים לאחור ורואים. לכל משבר יש סיבה. סיבה טובה, המאירה לנו את הדרך אל הגרעין הזוהר של עצמנו. זה שיודע יותר מאיתנו החיצוני והמבולבל. והוא שמאיר לנו את הדרך. והשינויים והגלים הגבוהים והלא-כלום הגדול, יהפכו למשהו חדש ויפה. ובינתיים, כל מה שצריך לעשות הוא ללמוד לצוף. לא לפחד מהמים העמוקים שמסביבנו. לפתוח זרועות ולב, ולצוף.
החיים קורים בכל מקרה.

---

לחם באפיה מהירה ללא שמרים כשצריך משהו ביתי ומנחם עכשיו ומיד, ופסטו שמכינים בשניה והוא ממרח ארומתי לפרוסות הנהדרות האלה.

לחם גרעינים מהיר

2 כוסות קמח מלא או כפרי
1 כף שטוחה אבקת אפיה
1 כפית תערובת מלח ים ועשבי תיבול (של מלח הארץ) או 1/4 כפית מלח ים
1/2 כוס גרעיני חמניה או דלעת
1 כוס יוגורט
1 כוס מים
1/4 כוס שמן
1 ביצה

מחממים תנור ל-200 מעלות.
מערבבים את כל החומרים היבשים – קמח, מלח, אבקת אפיה וגרעינים. בקערה נפרדת מערבבים ביצה, שמן, יוגורט ומים.
שופכים את הבלילה אל הקמח ומערבבים בכף עץ רק עד שהקמח נטמע, לבצק דביק. מפזרים עוד גרעינים מעל וזורים עוד קצת מלח מתובל.
מעבירים לתבנית לחם משומנת ואופים כחצי שעה עד להשחמה. אם משתמשים בתבנית סיליקון מוציאים מהתבנית ואופים עוד כחמש עד עשר דקות כדי לקבל קרום מוצק גם בתחתית.

פסטו קישואים

1 קישוא פרוס לפרוסות דקות
2 שיני שום
חופן כוסברה (3/4 כוס)
ענף בצל ירוק
1/4 כוס גבינת פטה
1 כפית תערובת מלח בסגנון איטלקי* או 1/4 כפית מלח גס
4 כפות שמן זית
5 כפות מים

צורבים את פרוסות הקישוא בכף שמן עד להשחמה קלה. מעבירים לבלנדר עם יתר המרכיבים וטוחנים לממרח.
מצננים במקרר לפני הגשה.

כריך פסטו קישואים ואגס צרוב עם גבינת מנצ'גו

פורסים אגס לפרוסות דקות. מטגנים במעט שמן זית וחצי כפית דבש משני הצדדים עד לצבע שחום קל.
פורסים מהלחם, מורחים שכבה עבה של פסטו, מסדרים רצועות גבינת מנצ'גו ואגסים צרובים מעל. מוסיפים עלי רוקט או בייבי ומתבלים במעט פלפל שחור גרוס.

*בשני המתכונים השתמשתי במלח מתובל של מלח הארץ שהוא הפתעה של ממש. התערובות מגיעות במטחנות גדולות ונוחות, ובאיזון טעמים פשוט מעולה. כמובן שאפשר גם להמיר במלח רגיל.

---