בוקר, כל המתכונים, מתוקים
comments 9

נרניה

לוסי יקירתי,
כתבתי סיפור זה למענך, אלא שעה שהתחלתי לכתוב לא שיערתי כלל, כי ילדות ממהרות לגדול מספרים.
וכתוצאה מכך הרי שהנך מבוגרת כבר מלהאזין לסיפורי-פלאים, ועד שידפיסו את הספר ויכרכוהו תהיי מבוגרת במידה מספיקה כדי לחזור ולקרוא סיפורי-פלא עוד פעם…
או אז תורידי את הספר ממדף גבוה, תנערי את האבק ממנו ותגידי לי את דעתך עליו,
ואני אהיה אז, כנראה, כבד אוזן מלשמוע, וישיש מכדי להבין לדברייך,
ואולם היה אהיה עדיין,
סנדקך המסור לך בלב.

(מתוך האריה, המכשפה וארון הבגדים / ק.ס. לואיס)

השבוע נפטר בן זוגה של סבתי.
עשר שנים לאחר מותה הוא נותר לבד, וכמה ימים לפני חג המולד, בפריז, ממש כמו בסיפורים- בודד, ערירי וחולה, הוא נפטר.
לא היו להם ילדים משותפים, וכשסבתי היתה בחיים הוא דאג לנו כמו נכדים מאומצים לכל דבר.
בכובד ראש, בדאגה, בנדיבות גדולה. הוא זה שהיה ממתין דואג שאחזור מוקדם ברכבת מפריז כדי שלא יציקו לי נערים מפרוורי העיר בשעות מאוחרות. זה שקנה את כרטיסי הרכבת והמפות לנבכי פריז, וזה שמימן את בגדי החמודות שסבתי היתה מרעיפה עלינו.
אבל אנחנו היינו צעירים, לא ידענו צרפתית כל כך טוב ויחסנו אליו נותר מנומס ומרוחק. הגענו לפריז נלהבים לחקור אותה ואת כל נפלאותיה ולא שהינו להזהרותיו החוזרות ונשנות על סכנות העיר המתעתעת, על צדדיה האפלים. ומעולם לא קראנו לו סבא.

הוא נותר בודד, ללא ילדים שידאגו לו, עד שמת. הבדידות הזאת, הזקנה, העריריות, הם דברים שכולנו דוחים את המחשבה עליו. אנחנו לא מביאים ילדים לעולם רק שידאגו לנו בזקנתנו, ובכל זאת…
כמו בנרניה הקפואה, שחורף תמיד שלט בה, הילדים הם שמביאים איתם את האביב.
כשהילד שלך בא לחייך ונכנס לך ללב, הלב הקפוא, השומר על עצמו, נמס לגמרי וסכרים שלא ידעת עליהם נפרצים בזרם אדיר של אהבה ודאגה, של עדינות ושל מתיקות.

בשנים שבהן הייתי לבד, וחברים שלי החלו להביא ילדים, שקעתי עמוק יותר ויותר בעבודה, בשעות ארוכות, בכמה שיותר פרויקטים. היה לי הרבה סיפוק ממה שעשיתי, היה לי שפע של זמן. ביליתי שבתות מענגות בבתי קפה עם ארוחות בוקר מפנקות, במסעדות נחמדות ובטיולים ארוכים. הסיפורים על טיפול בילדים צורחים ומשלשלים היה רחוק ממני, וממש לא מפתה.

כמה שנאתי אז את ארוחות שישי ואת ניסיונותיו העילגים של אבי לשדך לי שידוכים. לספר לי שהזמן רץ ושהגיע הזמן לילדים. ילדים ממי? בשביל מה? בקושי היה לי מקום לעצמי.
גם היום, כשיש לי ילדים, אני חושבת שאי אפשר לזרז תהליכים טבעיים. לילד צריך להבשיל, צריך לרצות, אפילו בחצי לב, לוותר על הנוחות, על הזמן הפנוי, על דחיית סיפוקים. אף אחד לא מת על ערימות החיתולים, על עשרות הצעצועים הפזורים בבית, על לקום בשש בבוקר ביום שבת. על הויתור שבעונג הישיבה על קפה בשקט.

מתי מגיעה הנקודה שבה צריך לעצור את מרוץ היומיום, ולהביא ילדים? מתי מופיע הרגע שבו זה נובט, אני לא יודעת. אבל יש רגע שבו הכל מאוחר מידי, כן. הרגע שבו החורף התמידי, של בדידות וזיקנה, מחכה מאחורי הריצה היומית לעבודה, מאחורי הנוחות שבלדאוג רק לעצמך, מאחורי נעימות בתי הקפה וחופש הלבד.

שום בית קפה, שום טיול בעולם, שום עבודה, לא משתווים לתינוק שהוא לגמרי שלך, שאתה הוא כל עולמו מעכשיו ועד עולם. ההמשך שלך, המהות שלך, האושר האמיתי, זה שמחפשים אותו בכל העולם ומוצאים הכי קרוב שיש. לא באמת מבינים את זה עד שלא מביאים ילד לעולם, עד שהאושר לא מתערבב בחרדה איומה על הכסא במיון, שהצחוק מתערבב בכריות בבוקר ושמתיקות החיבוק שלהם כשהם רצים אליך ומחבקים בידיים קטנות, ממיס את לבך.

אף אחד לא אוהב לוותר על מנעמי החיים. אבל עם הדאגה לילד, החיתולים והאחריות, העייפות והחרדה, בא אביב אמיתי. פריחה מתוקה ומענגת, עיגול שלם של עצמך עם עצמך.
החיפוש נגמר, אי השקט נרגע. החיים האמיתיים, הגרעין הזוהר, נשמת העולם –
נמצאים כולם בהבל הפה המתוק של ילדך שלך.



מאפה שמרים עם שוקולד לבן, אגוזי לוז ופירות יער

3 כוסות קמח כוסמין
1 כף שמרים יבשים
100 גר' חמאה
2 שקיות סוכר וניל
1 ביצה
1 כוס חלב
2 כפות מים חמים
2 חבילות שוקולד לבן
1 כוס פירות יער – עדיף פטל או אוכמניות לא חמוצות
1/2 כוס אגוזי לוז

מנפים לקערה את הקמח. יוצרים גומחה במרכז ושמים את השמרים ואת סוכר הוניל. מוסיפים מים חמים ומערבבים את השמרים. מוסיפים חלב, ביצה וחמאה מגוררת ולשים היטב או מעבירים למיקסר, עד לקבלת בצק חלק ורך. מכסים בניילון נצמד ומכניסים למקרר לשעתיים.
פותחים את הבצק על נייר אפיה מקומח ומרדדים עם מערוך לעובי של סנטימטר בערך.
מפזרים שברי אגוזים, פירות יער ושוקולד לבן בנדיבות. מגלגלים לרולדה ופורסים לפרוסות עבות.
מסדרים בתבנית על גבי נייר אפיה. אופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות עד להשחמה, כארבעים דקות. מפזרים אבקת סוכר ומגישים.


9 Comments

  1. לימור says

    וואו… כל כך ריגשת אותי… עם התמונות ובעיקר עם המילים. כבר כמה זמן שאני קוראת אותך ומרגישה שאת מהאנשים המיוחדים האלה שלמילים שלהם יש טעם וריח וצבע, גם דרך המסך 🙂 תודה גדולה. לימור

  2. כמה יושר וכנות גוונים ורבדים יש לכתיבתך
    תודה לך הילה על פוסט מקסים שנוגע במרכז הלב .

  3. יערה says

    מהמם ומרגש. לאחרונה אני מהרהרת המון בזקנה ובבדידותם של אנשים ומבינה כמה היא יכולה להיות קשה מנשוא וכמה חשובה המשפחה. תודה 3>
    רציתי לשאול – האם יש לך תחליף לחמאה בבצק – שמן כלשהו שלא מכיל חלב? אשמח לעזרתך.. תודה!

  4. עינת רוט says

    ואוו!!!!
    גיליתי אותך רק עכשיו, ממש במקרה 🙂 ועוד בפוסט המרגש הזה, שאין לך מושג עד כמה הוא נתן לי אגרוף חזק לבטן…
    הולכת לקרוא את כל כולך ברגע שיהיה לי זמן.
    תותי עץ אדומים ובשלים מהגינה ממול יעבדו כאן? ואצלך בתמונות זה נראה יותר כפרי ופחות מסודר מהתיאור.
    אגב, התמונות מעלפות אחת אחת.

    • המון תודה איזה כיף לשמוע… תותי עץ זה נהדר, אולי הייתי מוסיפה קצת סוכר חום לכל התערובת כי אין בהם הרבה מתיקות.
      לגבי הסידור – את יכולה ממש לסדר שבלולים צמודים וזה יצא קצת פחות כפרי, בכל אופן זה מאפה שיוצא דיי פרוע בגלל התפיחה וכיף לתלוש ולאכול ככה בידיים.

  5. עינת רוט says

    איזה כיף – תודה על התגובה המהירה. רצה להכין:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *