בוקר, כל המתכונים, מתוקים
comments 10

בלדה לקיבוץ

באמצע עמק יזרעאל, בין מעינות ושדות ירוקים, שוכן לו קיבוץ ניר דויד.
בתים טבולים בירוק, שבילים קטנים, המון אופניים, נחל עם מי טורקיז מתפתל לאורכו של הקיבוץ וגשרים נחמדים תלויים מעליו. בין הירוק המשגע לטורקיז המהמם, בין כלניות שצומחות באין מפריע ובתוך שקט ושלווה שגזורים ממגזין, זה מרגיש כמו קיבוץ בשוויץ.

כשסיפרתי להורים שאנחנו נוסעים לניר דויד, אמא שלי, רוחנית מושבעת, ציינה שזה קיבוץ עם אנרגיה מיוחדת, שאחוז התמותה שם מאוד נמוך בגלל קווי אנרגיה כלשהם, ושאנשים שם מגיעים לגילאים מופלגים.
בסדר, חשבתי לעצמי, שיהיה.

בבוקר הראשון התעוררתי לשקט הירוק, המפכה, שזורם לאט בעורקים ומרגיע את קצב העיר וצפירות האוטובוסים מחרישי האוזניים. ישבתי עם קפה ועוגיות של בוקר והתבוננתי בהתעוררות השלווה של הקיבוץ. אמא שלי צדקה. המקום שליו בצורה שלא תיאמן.

כמו בשירים של ארץ ישראל היפה, פרוש הקיבוץ במרחבים הירוקים של העמק, וחברי הקיבוץ, עם ג'ינס משופשף ורגליים יחפות, באופניים או ברגל, מקבלים את הבוקר החדש בשלווה של אנשים שהירוק זורם בעורקיהם. והמדהים היה שלכל מקום שלא הסתכלתי ראיתי אנשים מבוגרים, אנרגטים ופעילים כמו בפרסומת לויטמינים. רוכבים על אופנים, רוחצים בנהר, שוחים בבריכה, ופשוט חיים את העשור השמיני שלהם בכיף גדול.

אני מתה לקנות בית בקיבוץ. קיבוצים שעברו הפרטה הם פנינות ירוקות, איים אמיתיים של שלווה בלי חדר האוכל המיותר ועם הרבה חיי קהילה יפים כמו של פעם. גם אני רוצה שהילדות שלי ירוצו בשבילים בחופש מוחלט בלי לחטוף התקף לב מהמכוניות שנוסעות ליד, גם אני רוצה רגליים יחפות וירוק פורח, ואם אפשר, נחל כזה תכול להתעורר אליו ולצוף בתוכו. למה לא.

אבל אי אפשר. כי על אף שהסבים שלי עלו לארץ והקימו את המדינה ועבדו את אדמתה, אין לי שום זכות לבנות לי בית בקיבוץ. אני יכולה לנסות להתקבל להרחבה בקיבוצים אחדים בצפון או בדרום וגם זה אם חברי הקיבוץ יסכימו, תחת כבוד, לקבל אותי. אבל אם הפרנסה שלי במרכז הארץ ואני רוצה לגור באחד הקיבוצים שקרובים לתל אביב אני יכולה לחלום עד מחר. אף קיבוץ לא יפתח לי את שעריו.
הקיבוצים מחזיקים בשטחים ירוקים ובבתים שקטים מאז קום המדינה, בלי שתהיה לנו, עכברי העיר העלובים, אפשרות לקחת חלק בזה. להנות גם אנחנו מחיים בריאים ושלווים וירוקים במרכז הארץ.

בכל פעם שאני מבקרת באיזשהו קיבוץ אני נוהה אל השקט ואז רותחת על הבריונות האילמת שבה תפשו הקיבוצים את שלט האין כניסה והם חיים לעצמם ובתוך עצמם. אם התמזל מזלך ונולדת בקיבוץ, לא תצטרך לשלם מיליונים על בית ועל חיי קהילה עם בריכה וגנים. לרובנו אין את האופציה הזו בכלל. ועל שום מה, על שום החלטות משנות החמישים שאין להן כלום עם היום. הנבדלות הזו משגעת אותי.

וכך מצאתי את עצמי בחופשה מתמוגגת על הירוק והשקט, ואז מתעצבנת מאוד, מכל מה שלא יהיה מנת חלקי.
אולי יום אחד כשאזדקן אוכל לקום לי בבוקר בביתי הנחמד על גדת הנחל התכול בשקט הירוק של קיבוץ כלשהו, לדווש על אופניים, לשתות לי קפה עם עוגיות בגינה ולהנות מהחיים. אולי עד אז יפתחו שערי הקיבוצים ולכולנו תיהיה זכות לגור ולחיות באמת איפה שנרצה.



עוגיות בוקר עם סובין וקינמון (כמות לכ-30 עוגיות)

1 כוס קמח מלא מנופה
1/4 כוס סובין חיטה
1/4 כוס / 3 כפות גדושות שמן קוקוס
1/3 כוס סוכר דמררה 
1/3 כוס חלב
קורט מלח
1/2 כפית קינמון
1/2 כפית סודה לשתיה

במיקסר שמים קמח, סובין, סוכר, מלח, סודה לשתיה וקינמון. מערבבים קצרות. מוסיפים שמן קוקוס וחלב ומערבבים בפולסים לקבלת בצק פרורי. אם הוא לא כזה מוסיפים עוד כף או שתיים של חלב. מעבירים לניילון נצמד ומהדקים לכדור. מצננים במקרר לחצי שעה. 
מחממים תנור ל-180 מעלות.
מרדדים על משטח מקומח. אם הבצק דביק למגע מקמחים גם את שכבתו העליונה ואת המערוך. קורצים עיגולים ומעבירים לתבנית עם נייר אפיה. אופים כ-20 דקות עד להשחמה משני הצדדים. מצננים ומאחסנים בצנצנת או קופסת פח.


10 Comments

להגיב על הילה וייס לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *